ערב סוכות , 4 אוקטובר 1998
25 שנה לנפילת יובל.
לאחי ! ליובל !
רק 23 שנים חיית.
וכבר 25 שנים אתה לא איתנו, והכאב הוא עצום !
היום אני רוצה לעמוד פה ולבכות, לעמוד פה ולזעוק – ל מ ה ?
למה זה קרה ? למה זה קרה לך ?
אני לא רוצה יותר שיאמרו – איזו משפחה חזקה.. כי אני לא ! .
כל שנה שעוברת הכאב ותחושת האובדן נעשים רק קשים יותר ויותר,
כל שנה שעוברת ממחישה שאתה לא פה, ושאין סיכוי שתחזור אי פעם.
בתחילה , בשבועות , בחודשים הראשונים הכאב היה ממש פיזי. הבטן התהפכה , הרגלים רעדו, הגרון נחנק.
החדר שלך נשאר אותו חדר. הבגדים שמרו עדיין על ריח גופך, וכשעצמתי את עיני יכולתי לשמוע את קול הבס שלך ולחוש במגע ידיך המיוזעות.
לאחר מכן במשך שנים הופעת לי בחלומות. היית מגיע הביתה בג’יפ עם המדים, מתקרב אלי אך לעולם לא מגיע …
אני הייתי , בחלומי, רצה אליך לחבק אותך , לדבר אליך אך לעולם לא הצלחתי…
לא רציתי להתעורר מחלומות אלו, כי בהם היית כל כך מוחשי והמציאות קשה מהחלום.
כולם אומרים – הזמן יעשה את שלו, זה לא נכון !
הכאב אולי משנה צורה אך הולך ומתחזק. הוא מתחזק כי העולם ממשיך הלאה ואף אחד לא עוצר. אף אחד לא קם וזועק במקומך !
“… אני הייתי צריך להמשיך לחיות ! להמשיך לאהוב, ללמוד, להקים משפחה ולא לסיים את חיי בגיל כה צעיר.
במקום להיות היום בן 48 במלוא כוחי – אני מונח כגל עצמות בחלקת הקבר שלי !!.. ”
שנים ניסיתי להיאחז באמונה שהנשמה מסתובבת בעולם. אך המציאות לימדה אותי שזה לא כך. כי אם זה היה נכון אין לי ספק שהיית מופיע בפנינו בצורה זו או אחרת. לא יכול להיות שהיית עוזב אותנו בצורה כל כך פתאומית.
אתה , יובל, שהאמנת בנסתר, שניבאת את מותך ודבר הריגתך.. אם היו חיים לאחר המוות אתה היית מגיע, אתה היית מופיע !.
אז – תדעו לכם שמי שנהרג בזה הסתיימו חייו, בזה הסתיים דבר קיימו בעולם !.
היום כאשר אני שומעת שחייל נהרג , אני בוכה כאילו זה היית אתה.
אני מקשיבה למשפחות שבמין גבורה שכזו מדברות ברדיו ומנסות להחיות את המת, כפי שלעיתים גם אנחנו עשינו.
המשפחות האלו עדיין לא יודעות – אבל אני יודעת , אני יודעת ומכירה את הסבל הנורא שהן תעבורנה במשך השנים.
כולם אומרים – ” הוא וודאי היה רוצה שנתנהג כך… ”
ולכן אנחנו חזקים, מחזיקים מעמד, פעילים.. יעילים..
זו שטות גמורה !
מי אנחנו שנדע כיצד היית רוצה שנתנהג. בקושי הכרנו אותך בשנות חייך, אז איך נדע את רצונותיך בזמן מותך ?!
אתה וודאי היית רוצה לחיות ! .. יותר מכל דבר אחר.
אנחנו מדחיקים את הכאב , את האובדן מנסים להמשיך הלאה..
כל פעם שאני בוכה עליך אני יודעת שאני צרכה להפסיק, כי יש משפחה, כי יש התחייבויות, כי יש חיים מעבר למוות שלך.
זה כואב.
זה כואב כי אם השנים השכחה גוברת, צריך להתאמץ כדי להיזכר מה היה ואיך.
אני מוצאת עצמי קוראת בספר אודותיך כדי להיזכר – וזה נורא !
זה כואב כי אתה לא זכית להכיר את דור ההמשך של עמרי ושלי והם לא זכו להכיר אותך.
יובל – חייך לא היו צרכים להסתיים כפי שהסתיימו !
אבל זה קרה – וזה כל כך נורא !.