נכתב והוקרא ע”י אורית בבית החולים שערי צדק, שם נערכה האזכרה לאחר שאמא שברה את רגלה. אמא נפטרה מקץ שבועות ספורים
40 שנה למלחמה…
40 שנה חלפו זה המון זמן… כל כך הרבה דברים קרו מאז…
משפחות קמו ילדים נולדו… ולהם כבר נולדו ילדים…
אבל –
הימים מראש השנה עד שבועיים לאחר יום כיפור ,של אותה שנה, חקוקים בראשי כאליו קרו רק אתמול.
כבר בראש השנה הייתה מתיחות גדולה בגולן ולא נתנו לנו לצאת הביתה
(אני הייתי במת”פ מרכז , מפקדת תותחנים פיקודית, מזכירה של המת”פ.
שנה בצבא)
יובל היה בחופשת שחרור ואמור היה להשתחרר בבקו”ם ביום כיפור עצמו – פשוט טעו בתאריך ולכן הוא החליט שייגש רק ביום ראשון שלאחר.
במשך השבוע הייתה תחושה שהמתיחות נחלשת אבל ביום שישי- ערב יום כיפור היה ברור שמשהו מתרחש ושוב השאירו אותנו בבסיס.
ביום כיפור עצמו ,בבקר, כבר דברו שכנראה יקרה משהו בצהרים וכולם היו במתח.
ואז בשתיים בצהרים זה התחיל …
בתחילה ידענו שיש קרבות בגולן ומהר מאד התברר שגם בסיני.
בבקר הודיעו לכולם שאסור להתקשר הביתה
בצהרים לא יכולתי יותר והתקשרתי לבית-זית ,
יובל ענה, שאל “מה קורה ? ” עניתי לו – “יובל זה כמו מה שהיה ב- 70 .. והפעם זה אמיתי…”
(ב-1970 חשבו שהסורים יפתחו במלחמה והייתה כוננות גדולה. יובל שהיה אז מ”מ עלה עם הפלוגה לגולן והם המתינו שם. יש תמונה שבה הוא שוכב ליד הטנק וקורא (כרגיל) והכיתוב שהוא נתן לתמונה הזו – “הכוננות הגדולה”)
זו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו.
בפיקוד לא הרגשנו הרבה. התכוננו שאולי גם הירדנים יתקפו…
הייתה עצבנות רבה בקרב המפקדים..
אני זוכרת שכל יום אמרתי לעצמי – היום יודיעו שצה”ל מתקדם.. מנצח..
אבל זה לא קרה.
מידי פעם דברתי עם אמא שלי שספרה לי איפה אבא וציינה בדאגה שהיא לא שמעה דבר מיובל.
שבוע ראשון עבר… ועוד שבוע עבר… וכבר היה ברור שיש המון נפגעים
ואז ערב אחד אמא שלי בקשה ממני – אולי אני יכולה דרך הפיקוד ליצור קשר עם החטיבה של יובל ולברר מה קורה איתו.
אני זוכרת שהמתנתי שהמפקד שלי יצא לדיון , כך שהלשכה תהייה ריקה
התקשרתי לכמה מקומות עד שבסוף הגעתי לפקידה של הגדוד או החטיבה שבה היה מוצב יובל.
שאלתי אותה אם היא במקרה יודעת איפה נמצא יובל אבידר, אם קרה לו משהו..
היא ענתה – ” רגע אבדוק ברשימת הנפגעים … ”
חזרה לאחר כמה שניות ואמרה – ” רשום שהוא נהרג…. ”
הייתה שתיקה…
” בעצם מי את ?? ” היא שאלה, ” אני אחותו ” , עניתי…
ומיד היא התחילה לדבר ולהשמיע המון מילים ,
תראי אני לא ממש בטוחה… זה לא באמת מעודכן… אם קרה לו משהו היו מודיעים לכם… אין לך מה לדאוג….
התקשרתי לאמא שלי – ” אמא, לא יודעים בדיוק מה איתו, אם היה קורה משהו היו מודיעים לנו… ”
יום למחרת הודיעו !
קבלתי טלפון מקצינת הח”ן של הפיקוד שאני צרכה להגיע לבית של יוסף וימימה בירושלים… לא הסבירו למה.
בקשתי מרוני (שהגיע למתפ”יה מספר שבועות קודם לכן) והיה עם רכב ,שייקח אותי לירושלים.
אני זוכרת שלא באמת הבנתי מה קורה. למרות שכבר למעשה ידעתי יום לפני , לא רציתי להאמין..
עליתי לדירה של יוסף וימימה נדמה לי שאבא שלי כבר היה שם. הוא (או אולי יוסף) חיבק אותי ואמר – יובל נהרג !
ירדתי למטה ספרתי לרוני .. הוא חיבק אותי, ונסע… (כך התחילה החברות ביננו)
מאז הכל השתנה –
הייתה תחושה שהעולם מתהפך.
הבית היה מלא אנשים כל הזמן… הרבה חברים של ההורים… קצת אנשי צבא..
אבא שלי כל הזמן חזר וסיפר איך לקח את יובל לצאלים… תחקר כל הזמן מה עבר על יובל… ותכנן את המסע שלו לגבעת החביות בסיני – שם נהרג יובל.
אמא שלי הייתה כצוק איתן, תמכה בכל המשפחה.
אני זוכרת בלבול עצום. בקושי מצליחים להירדם… מתעוררים עם בטן מתהפכת..
לא מוצאים מנוח.
הימים עוברים, שבועות, מנסים לחזור לשגרה..
עוברים חודשים, חודשים בהם בימים מתפקדים ובלילות חולמים..
במשך כמעט שנתיים כל כמה לילות הייתי חולמת שיובל חוזר, יורד במדרגות לבוש מדים ,מאובק.. אני אומרת לו – יובל איפה היית .. כל כך דאגנו… חשבנו שנהרגת.. מנסה לחבק אותו אבל הוא נעלם..
בבקר מתעוררת מבינה שזה היה רק חלום ושוב הבטן מתהפכת.
לאחר תקופה מסוימת כבר בחלומות ידעתי שזה רק חלום.
זה כאב נוראי, כאב שאינו נרפא עם השנים.
אבל החיים ממשיכים, וצריך להמשיך !
ואנחנו המשכנו.
אמא ואבא שלי לא נתנו לנו לשקוע. הם דחפו ועשו וחייו וצחקו ושמחו
וזכרו את יובל.
40 שנה חלפו אבל הימים ההם כאלו היו רק אתמול…